Backbone.js – ספגטי או רביולי?

״קוד ספגטי״ הוא תיאור של קוד סבוך, מלא תלויות – ועל כן קשה לתחזוקה. בכל פעם שעושים שינוי באזור אחד בקוד, קיים סיכוי גבוה ״לשבור״ אזורים אחרים בקוד. ״קוד רביולי״ הוא המושג ההפוך המתאר קוד מודולרי וקל לתחזוקה: רביולי הם נפרדים אחד מהשני ויש להם הכמסה טובה – רביולי אחד לא יכול לגעת ב״מילוי״ של השני.
ג׳אווהסקריפט מעלה את נושא ״קוד הספגטי״ מחדש למרכז הבמה: מתכנתים רבים נכנסים עכשיו לעולם הג׳אווהסקריפט, עולם עם מעט הגנות והרבה אפשרויות ליצור \"קוד ספגטי\". ג\'אווהסקריפט לא תוכננה בכדי לתמוך במערכות גדולות, והאופי \"מונחה-האירועים\" מעודד פיזור אחריויות ויצירת תלויות רבות. מי שחושב ששפה איננה אחראית לאיכות הקוד – שייזכר בפקודת ה GOTO בשפת בייסיק.

ספריות JavaScript MVC באו לנסות ולעזור למתכנתי ג\'אווהסקריפט לעשות סדר – אך האם הן מספיקות?
בפוסט זה אני רוצה לעזוב את מסלול הTutorial שהתחלנו בו לגבי Backbone.js (בקיצור: BB): מסלול שמציג את יכולות הספרייה בצורה אופטימיסטית בה הכל מסתדר יפה. אתם בוודאי מכירים את המצב הבא: אתם לומדים טכנולוגיה, עושים כמה tutorials ומרגישים שהכל ברור ואז אתם מנסים את הטכנולוגיה בעבודה היומיומית שלכם ו…\"הופ\" – נתקעים אחרי שעות בודדות רק כדי לגלות איזו בעיה עקרונית, מוכרת, שהרבה פורומים דנים בה – אך יש לה מעט פתרונות יפים. מכירים?!
ספריות JavaScript MVC הן לא שונות, ועל כן אני רוצה להציג גם את הצדדים הללו. 

שייך לסדרה: MVC בצד הלקוח, ובכלל.

קוד \"ספגטי\"?

בחרתי להתמקד בדוגמה \"קטנונית\" לכאורה. הדוגמה מבוססת על מודל ה Person וה View בשם PersonView מהפוסטים הקודמים. בחלק זה הוספתי לה את היכולת לעשות expand/collapse לפרטים של האדם (במקרה שלנו: האימייל) + אייקון יפה שמציג את המצב, \"פתוח\" או \"סגור\".

הנה הקוד:

הקוד אמור להיות ברובו מוכר.

1- העשרתי מעט את ה template. הוספתי תמונה המתארת את מצב הפריט ברשימה (סגור/פתוח) והוספתי class בשם hidden שבעזרתו אני מסתיר חלקים ב markup. תיאור ה class יהיה משהו כמו:
.hidden {
display : none
}

טכניקה זו מאפשרת לי להסתיר / להציג את ה markup ע\"י הוספה / הסרה של CSS class – פעולה קלה בjQuery.

2 – שימוש במנגנון האירועים של BB. הפורמט הוא key: value, כאשר:
Key = מחרוזת: \".
Value = מחרוזת עם שם הפונקציה באובייקט ה View שתופעל כתגובה לאירוע.

BB בעצם מפעילה כאן את jQuery: היא רושמת את הפונקציה שהוגדרה ב value, לשם האירוע (למשל \"click\" או \"keypress\"), על האלמנט(ים) שחוזרים מהשאילתה.

את השאילתה היא מבצעת על אלמנט ה el, ואם לא הוגדרה שאילתה – היא מפעילה jQuery.delegate על el, כך שהאירוע יופעל עבור כל אלמנט-בן של el.

בנוסף, BB גם עושה עבורנו Function Context Binding (לטיפול ב this) – כך שאין צורך לבצע bind/bindAll לפונקציית הטיפול באירוע.

את האובייקט הנכון של ה View היא מזהה בעזרת ה cid שעל ה el – מה שחוסך לנו הרבה עבודה.

3 – זו הפונקציה שתקרא לאחר שהמשתמש לחץ על ה person-frame שלנו. היא מזהה את המצב הנוכחי ומבצעת את השינויים הדרושים ב DOM. קריאת toggleClass של jQuery מסירה / מוסיפה CSS class בדיוק עבור שימושים כאלו.

הנה ההרצה של הקוד:

1 – אנו מוודאים שה default הוא הנכון.

2 – אנו מדמים לחיצה של משתמש על ה person frame ומוודאים שהמצב השתנה.
טיפ קטן: אני משתמש ב (\'trigger(\'click, הקצת פחות קריאה, ולא ב ()click הקצת פחות אמינה. כמה דפדפנים מונעים שימוש ב click ישירות.

3 – אני בודק גם את המצב ההופכי, עבור שלמות הבדיקה.

הקוד נראה בסה\"כ קריא, ולא כ\"כ מסובך. מדוע אם כן אני קורא לו \"קוד ספגטי\"?

  1. אנו שומרים state של האפליקציה (isExpanded) על ה DOM.
    נכון, זו טכניקה מקובלת בג\'אווהסקריפט – אבל זה \"ספגטי\": כל פעם שאנו רוצים לעשות שינויים ויזואליים אנו צריכים \"לבחון\" את ה DOM ולהסיק מה המצב שלו. כשהקוד גדל ונהיה מסובך – זה יכול להיות פשוט סיוט של קוד.
  2. אנו מציבים לעצמנו מגבלה שה View לא יתרנדר מחדש. אם מרנדרים אותו – אנו מאבדים את ה state שלנו.
  3. ה markup שלנו נובע בעצם מ 2 מקורות שונים: מה template וממנהלי האירועים. כדי להבין מה / כיצד נוצר – יש לבחון את שניהם, מה שיגרום לנו לשאול את עצמנו: \"מאיפה \'זה\' הגיע…?\"

אפילו בקוד הבדיקות, \"נגררתי\" (עלק) לבדוק את מצב ב DOM: האם יש css class מסוים או לא. מבנה ה DOM הפך לציבורי.

מודל רזה או שמן?

ב JavaScript MVC יש בגדול 2 אפשרויות כיצד לחלק את האחריויות בין ה View וה Model:
  • \"מודל רזה\" (נקרא גם anemic model) – המודל הוא בעיקרו DataStructure / DTO שמחזיק בצד הלקוח עותק קונסיסטנטי של מצב האובייקט בצד-השרת / בבסיס-הנתונים. כל הלוגיקה ה\"עסקית\" מתרחשת ב View.
  • \"מודל שמן\" (נקרא גם rich model) – המודל הוא המקום בו מתרחשת הלוגיקה העסקית, בעוד ה View הוא רק שיקוף של UI למצב המודל.
BB, באופן רשמי, לא נוקטת עמדה לגבי הגישה המועדפת. \"אפשר גם וגם\".

אם אתם משתמשים ב\"מודל רזה\", BB מספקת מנגנון בשם Backbone.sync שעוזר לשמור / לטעון את המודל משרת בעל RESTful APIs: אם תגדירו על מודל / אוסף (collection) את ה url של השרת / REST servuce ותקראו לפעולת ()fetch, ספריית BB תקרא לאותו ה URL ב get (קונבנציות REST) ותטען מחדש את המודלים מהשרת. פעולת create על האוסף תיצור בשרת (ולאחר תשובת HTTP 201 – גם באוסף שלכם) את המודל. כנ\"ל יש גם update ו delete וכו\'.

אם אתם משתמשים ב\"מודל שמן\" – אזי BB מספקת פחות תשתיות מוכנות. אין בעיה להוסיף פונקציות על המודל שמחשבות ערכים, כגון ()isVIP שמכילה את הלוגיקה האם Person מסוים הוא אדם \"חשוב מאוד\".

הקושי נובע מהמצב בו אתם רוצים לשמור על המודל client-side state או ui state – כלומר properties שישמשו אתכם בצד הלקוח אך לא תרצו לשמור בשרת.
כיצד תוכלו לומר ל BB אילו תכונות של המודל נשמרות בשרת ואילו לא? BB לא מספקת יכולת מובנה לדילמה זו.
ההורשה ב BB, כלומר extend._ איננה הורשה אמיתית, היא בעצם ממזגת עותק של אובייקט האבא (כלומר Prototype Design Pattern) עם אובייקט חדש שאתם מגדירים.
BB גם לא תומכת בארגון מודלים בהיררכיה – רק ברשימות (כמו טבלאות ב DB רלציוני). כלומר: איננו יכולים להשתמש בהיררכיה על מנת להפריד בין ה״מודל לשמירה בשרת\" ל״ערכי המודל של צד-הלקוח״.

  1. לפלטר את ה ui state בצד השרת? אאוץ.
  2. אפשר להשתמש בplug-in ל BB שמאפשר ניהול היררכי של מודל (במקום הורשה), משהו כמו BB deep model. קצת מסורבל.
  3. אפשר לוותר על שימוש ב Backbone.sync ולפלטר לבד את ה ui state.
בואו נבחר בדרך מס\' 3.

בלי קשר לבעיה זו – אינני אוהב את הדרך בה עובד מנגנון הסנכרון לשרת של BB :

  • הוא בעיקר עושה דלגציה ל ajax.$ ומוסיף עליה מעט מאוד. אני מרגיש שבנקודה זו BB לא השקיעה בי מספיק.
  • נקודת הגישה לשרת נעשית דרך המודל ולא ישירות – דבר שלא מרגיש לי נכון. טיפול בשגיאות והתנהגויות חריגות הוא מסורבל, הקשר ההדוק הזה מקשה על היכולת לבצע בדיקות-יחידה, ואי אפשר להשתמש ב Backbone.sync עבור צורות תקשורת אחרות (למשל Push/WebSockets).

\"מודל שמן\" ב Backbone.js

הנה המודל שלנו ב\"גרסה השמנה\" (Rich Model):

  • הוספתי למודל תכונה בשם isCollapsed שהיא חלק מה UI State שלו – שלא אמור להישמר בבסיס הנתונים.
  • יצרתי מתודה בשם getJSONToPersist שתחזיר לי את ה JSON של מה שצריך להישמר בשרת. ניתן ליצור superclass חדש של BB.Model על מנת למחזר קוד זה.
  • את השינוי במצב (גלוי/חבוי) שייכתי לפונקציה במודל בשם toggle. כרגע היא מזערית, אך זה הרגל טוב לכתוב גם פונקציות לוגיות מזעריות – במקום הנכון. הן נוטות להתרחב.
  • הוספתי עוד דוגמה לפונקציה \"לוגית\" קצת יותר עשירה בשם isVIP. היא איננה בשימוש בדוגמה זו (ולכן מסומנת באפור).

הנה ה View:

אפשר לראות שיש 2 templates עבור כל מצב: Collapsed או Expanded – גישה זו טובה כאשר יש 2-3 מצבים. אם יש יותר – אז כדאי להחזיק template בסיסי ולבצע ב ()render שינויים ב markup.

המחזור של תגובה-לאירוע שונה משמעותית מזה של הדוגמה הקודמת:
אם קודם המחזור היה: רינדור View ל DOM, לחיצה של משתמש, אירוע -> שינוי ה DOM,
עכשיו המחזור הוא: רינדור View ל DOM, לחיצה של משתמש, אירוע -> שינוי המודל -> אירוע שינוי המודל -> רינדור ה View ל DOM.

השינוי מתרחש במודל – וה View משקף אותו. ב View אין חוכמה לוגית / עסקית – הוא מטפל ב UI נטו.
שימו לב שעל מנת לשנות את המחזור, הוספתי binding לאירוע ה change של המודל בבנאי – כלי נוח ש BB מספק לי.
קוד ה render הוא לא קצר הרבה יותר מהדוגמה הקודמת – אך הוא פשוט יותר ו\"שביר\" פחות. הוא בוחן את המודל (קוד js פרטי ולא DOM – שיכול להיות מושפע מהרבה מקורות) ורק על פיו הוא מחליט מה לצייר.
אין לי צורך \"לבצע delta\" (במקרה זה: הסרה של ה CSS Class בשם hidden) כי בכל מחזור אני מתחיל על בסיס ה template מחדש – דבר שמפשט את הקוד משמעותית.

שיקולי ביצועים

אחד הדברים שהכי בולטים בקוד ה\"רביולי\", מלבד שהוא קצת ארוך יותר, הוא שהוא עושה יותר עבודה.
במקום לשנות ב DOM משהו קטן – רינדרנו חתיכת markup מחדש והחלפנו את כולה. \"שיטת המוסכים המורשים\" – אני קורא לה: \"שריטה בדלת? – נחליף דלת\", \"רשרוש במנוע? – לא מתעסקים. נחליף את המנוע\".

זה עשוי להראות דיי מרתיע – אך לרוב אין פה בעיית ביצועים אמיתית: רוב הפעמים ההחלפה תהיה של \"מודל בודד\" שלא יכלול הרבה markup – ולכן החלפתו לא תהיה יקרה.

אם שמתם לב, הוצאתי את \"קימפול\" של ה templates (פקודת template._) מחוץ ל instance הבודד של ה view – זה דבר משמעותי הרבה יותר מבחינת ביצועים!

אם בכל זאת אתם רוצים לבצע החלפה דינמית, כי ה markup שלכם גדול או הביצועים הם ממש קריטיים – BB מספק מספר כלים שיכולים לעזור.

  • אתם יכולים לעשות binding לשינוי של שדה ספציפי במודל, בפורמט \'<change:<field name' על מנת להיות מסוגלים להגיב לשינויים נקודתיים מאוד.
  • אתם יכולים לבקש מ BB להשתמש ב el קיים ב markup ולא לייצר אותו, כך שתוכלו להשתמש בספריית templating סלקטיבית (לדוגמה pure.js או handlebars) – אשר עושה שינויים ב markup מבלי לרנדר אותו כל פעם מחדש.
  • אתם יכולים לא להשתמש בספריית templating ולבצע רינדור סלקטיבי בעצמכם. עשו סדרה של שינויים ב DOM – אך שאבו את המידע מהמודל ולא מה DOM.

אני בטוח שיש עוד כמה דרכים אפשריות…

בסופו של דבר, מכיוון שאין פה בהכרח בעיית ביצועים מובנה, הייתרון הוא שאתם יכולים להתמקד בכתיבת קוד שקל לתחזק, ורק אם/לאחר שהוכח שיש בעיית ביצועים – לבצע שיפורים, ולבצע אותם רק היכן שצריך. זו גישה מאוד בריאה.

סיכום

כל חובב בישול יאמר לכם שרביולי הוא טוב מספגטי. ספגטי הוא דיי … פושט.
בתור מישהו שעוסק הרבה ב״הנדסת תוכנה״, אני מתפתה להצטרף למקהלה ולהעדיף אוטומטית את \"מודל הרביולי\" – אך לא כך.

באידאל – יש להתאים את המודל לצרכים הקונרטים: ספגטי לארוחת צהריים מהירה שבקרוב תשכח, רביולי לארוחת ערב מפנקת ומשמעותית. \"קוד ספגטי\" למערכות פשוטה שאנו רוצים לסיים מהר, \"קוד רביולי\" – למערכת שאנו צופים עליה עוד עבודה רבה ושינויים רבים.

הבעיה: כאשר מתרגלים לסגנון אחד – קשה לעבור לשני.
לאחדים (כמוני) שהתרגלו לכתוב רק \"קוד רביולי\" – קשה מנטלית לכתוב \"קוד ספגטי\" גם כשהדבר נכון. זה גורם להרגשה רעה.
לאחרים, שהתרגלו לכתוב \"קוד ספגטי\" – קשה מנטלית לכתוב \"קוד רביולי\" – זה מרגיש מיותר ומעייף.

אני מניח שאם הגעתם להתעסק ב Backbone / JavaScript MVC – כנראה שעלה צורך ל\"קוד רביולי\".
אני, הייתי הולך עם זה עוד צעד קדימה – ועובד עם \"מודלים שמנים, Views רזים\".

שיהיה בהצלחה!


Backbone.js (ספריית MVC) – אוספים

בפוסט הקודם, הצצה ל Backbone.js (בקיצור BB, ובלי לדבר על פוליטיקה) ראינו את שני הטיפוסים המרכזיים ביותר של ספריית BB. בפוסט זה ארצה להרחיב מעט את היריעה לטיפוס מרכזי נוסף שנקרא Collection שמסייע לארגן את המודלים במערכת.
להזכיר: מודל (model) מייצג אובייקט המתאר \"יישות בעולם בו עוסקת המערכת\", קרי Domain Object. לעתים קרובות נרצה להציג / לטפל בסדרה של מודלים. BB מאפשר ותומך בצורך זה בעזרת Collection שהוא אוסף של מודלים, המספק יכולות מתקדמות יותר מרשימה פשוטה.

שייך לסדרה: MVC בצד הלקוח, ובכלל.

דוגמה בסיסית

בואו נפתח בדוגמה פשוטה:

אתם יכולים לזהות מודל מינימלי בשם Person ואת האוסף (Collection) בשם People – אוסף של Person.

1 – ההגדרה של model בבנאי של האוסף אינה נדרשת בשלב זה. היא משמשת רק כאשר משתמשים ביכולות ה REST המובנות ב Backbone.Model ו Backbone.Collection על מנת לסנכרן שינויים לשרת. איננו עוסקים ביכולת זו עדיין, אך אני מעדיף להגדיר את המודל לצורך הקריאות. הקונבנציה המקובלת ב BB היא לקרוא לאוסף בשם הרבים (s בסוף) של המודל, למשל Invoice ו Invoices.

2 – אנו יוצרים מודל (בצורה נאיבית, אציג דרכים יעילות יותר בהמשך) של מג\'יק ג\'ונסון ומוסיפים אותו לאוסף.

3 – לכל מודל (בעצם לכל אובייקט של BB) שנוצר ניתן מזהה גלובלי ייחודי, בפורמט \"c\". במקרה זה אני יודע שאובייקט של מג\'יק ג\'ונסון הוא השלישי שנוצר במערכת ועל כן אני יכול לאמת את ה cid שלו. זו הנחה שלא הייתי רוצה להסתמך עליה בקוד אמיתי.
cid הוא קיצור של Client Identifier, שנועד לסייע לזהות מופע של מודל בצורה ייחודית. ב BB מניחים שצד-השרת, בעקבות השימוש בבסיס נתונים כלשהו, יהיה לכל אובייקט זיהוי ייחודי. בטווח הזמן בו האובייקט נוצר בצד-הלקוח ועדיין לא נשמר בבסיס הנתונים וקיבל Id ייחודי מבסיס הנתונים, ה cid אמור להיות כלי העזר על מנת לזהות ייחודית את המודלים.

4 – הוספנו עוד מודל אחד לאוסף.

5 – אוסף של BB, באופן מובנה, יכול להשתמש utilities של underscore.js – שהם דיי שימושיים. הנה דוגמה של פונקציה בשם plunk שעוברת על כל אחד מהמודלים באוסף, ומכניסה לתוך מערך התשובה ערך של שדה שהוגדר, במקרה זה – כל שמות המשפחה. כמה נוח.
כן, underscore.js \"מתעסק לנו\" באובייקטים בסיסיים של השפה כמו \"Object\" או \"Array\"\', במקרה זה הוא הוסיף את plunk ומתודות אחרות למערך. נכון, זה משהו שממליצים לא לעשות. לא לעשות באפליקציה – אך זה \"מותר\" לספרייה. תתרגלו.

Collection ו Views

הנה דוגמה מורכבת מעט יותר המציגה חיבור של Collection ל View:
View אחד עבור כל Person, ועוד View עוטף של האוסף People.

התוצאה, עבור אוסף מינימלי של 2 אנשים, תראה משהו כזה:

הכותרת \"שני אנשים\" שייכת לPeopleView, והשאר נוצר ע\"י שני מופעים של PersonView. בלי שום Styling כמובן – בכדי לצמצם את גודל הדוגמה.

כמיטב המסורת, נפתח בדוגמת ההרצה, ורק לאחר מכן נעבור לקוד עצמו:

ב1 – אנו יוצרים אוסף בשם people ומזינים אותו בערכים. המשמעות של reset היא \"החלף את כל הערכים הנוכחיים ברשימת הערכים הבאה\" והיא האופן בו נרצה להזין ערכים כאשר אנו טוענים מצד-השרת רשימה מלאה של ערכים. אנו מזינים את people במערך של אובייקטים שכל אחד מתאר את המודל של הרשימה – Person.

ב2 – אנו יוצרים את ה PeopleView, ה View שיודע להציג את הרשימה וליצור את ה HTML הנ\"ל. נראה את הקוד שלו מייד.

ב3 – כך מבצעים בדיקת-יחידה יציבה (לא-שבירה) עבור תוצאת HTML. טעות נפוצה היא להשוות את כל תוצאת ה HTML כ String לערך שהיה נכון בסוף רגע הפיתוח ובחנו שהוא תקין. הבעיה: כל שינוי ב markup – אפילו ריווח או תוספת תג לא משמעותית (למשל label) תשבור את הבדיקה – גם כאשר התוצאה עדיין תקינה. הדרך הנכונה לבדוק היא לאתר \"עוגנים חשובים\" ב HTML ולבדוק רק אותם. האומנות היא למצוא את רמת הפירוט האופטימלית.
אנו מאמתים את טקסט הכותרת
אנו מאמתים את מס\' האלמנטים מסוג h2
אנו מאמתים שהטקסט של הראשון הוא \"ג\'ונסון, מגיק\" – כלומר את הפורמט. eq היא המקבילה של jQuery ל index.
אנו מאמתים שאחרי (\"~\" ב css selector) הכותרת h2 הראשונה ישנו אלמנט p שמכיל את כתובת האימייל של זיגי. איננו רוצים \"להפיל\" את הבדיקה אם מחליפים את התחילית \"email\" באייקון קטן, למשל. אנו מתמקדים בנתונים ההכרחיים.

ב4 – אנו מבצעים reset לנתונים – עם רשימה באורך 3, רק כדי לוודא שהכותרת הראשית (h1) אכן תלויה באורך הרשימה.

הנה הקוד עצמו:

ההתחלה אמורה להיות מוכרת. פרקטיקה טובה היא להוסיף ערכי defaults למודל עבור כל שדה שאנו הולכים להשתמש בו ב View – אחרת אנו עשויים להיתקל ב Runtime Errors ללא fallback (למשל כשיש מודל עם age בלבד).

1 – לא התאפקתי והשתמשתי הפעם ב template engine – שהיא הדרך המומלצת ב BB כדי לייצר את ה markup עצמו. השתמשתי בצורה בסיסית ביותר בספרייה המובנה בתוך underscore.js (אתם יכולים לזהות ע\"פ תחביר ה ERB/JSP), אבל אין שום מניעה לעבוד עם ספרייה אחרת כמו handlebars.js, mustache.js או dust.js.
אתם יכולים לשים לב שב template.people יש קו על התגית . הסיבה: התגית היא deprecated ב HTML5. הדרך ה\"נכונה\" ע\"פ HTML5 לייצר קו תחתון הוא לעטוף ב span עם class שלי ואז להחיל עליו קו-תחתון בעזרת CSS. לצורך דוגמה זו אתעלם מזוטות שכאלה.
עוד נקודה מעניינת היא השימוש ב class (נקודה) ולא id (סולמית) על מנת לזהות את החלק שבו \"יוזרקו\" חתיכות ה markup של ה Person הבודד. על Id ב HTML להיות ייחודי בכל הדף ואיני יודע בוודאות אם ה PeopleView יוצג יותר מפעם אחת על הדף או לא. סיכוי אחר: אולי מישהו אחר ישתמש בid בשם people-list במקום אחר. על מנת להישאר סטנדרטיים יש להימנע משימוש ב id אלא אם אפשר לוודא שהוא אכן ייחודי – מה שלרוב קשה לדעת. הפתרון: שימוש ב  css class לזיהוי.
בכל מקרה, אחפש את ה css class בצורה יחסית – כך שלא אשפיע על אזורים אחרים ב markup, גם אם הם השתמשו באותו css class בדיוק.

גישה פופולרית היום היא להקליד את ה templates עצמם בתוך ה HTML עצמו עטופים בתג ועם id ידוע מראש ואז להשתמש ב jQuery על מנת לטעון את ה template בזמן ריצה. ה template כמובן אינו משפיע על ה HTML – הוא רק \"יושב שם מבלי להפריע\". מדוע לעשות זאת?

  • כדי ליהנות בעת כתיבת ה template מה HTML Editor עם Syntax Highlighting ובדיקת שגיאות.
  • הצמדות לכלל שאומר: makrup נמצא בקובץ ה HTML – לוגיקה ב javaScript. כל ספריות ה template engine שציינתי למעלה הן \"logic-less\" ואינן מאפשרות כתיבת javaScript בתוך ה template, אלא רק לוגיקה רק בשפה הפנימית שלהן. היה נכון יותר לקרוא להן \"javaScript-less\", בעצם.

מדוע, אם כן, אני מעדיף בכל זאת לשמור את ה templates בתוך ה javaScript code?

  1. אני משתמש בIDE בשם WebStorm שמספק לי את היתרונות של HTML Editor בתוך קובצי הג\'אווהסקריפט. החיסרון היחיד: חוסר החופש לייצר שורה חדשה ללא +.
  2. כתיבת ה templates בתוך ה javaScript מאפשרים לי להריץ את בדיקות-היחידה ללא קובצי HTML – מה שמאפשר להם לרוץ הרבה יותר מהר. התוצאה: אני מריץ בדיקות בצורה תכופה הרבה יותר – כי כולן רצות בשתי שניות בתוך ה IDE.

2 – ביצירה של ה PersonView אני מייצר את ה\"אוטומט\" של ה template. על מנת להשיג יעילות מרבית, ה template engine נוהגים לפרק את ה string של ה template לצורה מהירה יותר לשימוש. לרוב מקובל לקרוא למשתנה שמחזיק את התבנית פשוט \"template\", השתמשתי ב myTemplate על מנת לנסות ולהקל על ההבנה במקרה זה.

3 – כאן מבצועת ההפעלה של ה\"אוטומט\" של ה template engine על נתונים מתאימים, במקרה זה – המודל המדובר. ה\"אוטומט\" myTemplate הוא בעצם פונקציה שמרנדרת html markup ברגע שמזינים לה נתונים. אנו טוענים את התוצאה לתוך this.el שהוא, כאמור, העטיפה ב DOM ל View שלנו.

בואו נעבור עכשיו ל PeopleView המייצג את התמונה הכוללת:
4 – לאחר שרינדרתי את החלק של People ב HTML, הרי היא ה\"מסגרת\" (במקרה שלנו – רק כותרת), אני רוצה להזין את הנתונים של המודלים הבודדים. אני קורא ל $.this על מנת לבצע חיפוש בתוך ה markup של this.el בלבד, אחר המקום בו \"אזריק\" את ה Views של המודלים הבודדים. זוהי גרסה מקוצרת (ומומלצת) לכתיבת \"(this.el).find(\'.people-list\')$\" (אני מניח שאתם מכירים jQuery).

5 – each של collection מאפשרת לי להריץ פונקציה עבור כל מודל באוסף – משהו כמו foreach.

6 – או יוצרים מופע של PersonView עם המודל ה person הנוכחי. אולי זה מרגיש קצת \"כבד\" לייצר View כל פעם ולא לייצר אחד ולעשות בו שימוש חוזר – אך זה בסדר.

7 – אנו משתמשים ב view על מנת לרנדר את ה markup ומוסיפים את ה \"glueing markup\", שבמקרה זה הוא רק תגית br. אנו רוצים לשמור את ה template של Person \"נקייה\" כך שנוכל להשתמש בה גם ללא ה PeopleView.

סיכום

בפוסט זה צללנו לדוגמה ריאלית קצת-יותר (מהפוסט הקודם) של קוד ב backbone – על מנת להבין כיצד קוד ב BB \"מרגיש\". אני מקווה שהצלחתי להעביר את התחושה, אם כי היא עדיין מינימלית למדי. כפי שראינו, BB לא עושה \"קסמים\" (כמו Ember או Angular) – אנו עדיין כותבים את כל הקוד, אך BB נותן לנו מסגרת, guidance ו utilities על מנת להגיע לשם.
על הדרך השלמנו את הפער אודות השימוש ב template engine, שהוא היבט מרכזי בספריות \"javaScript MVC\", והדגמתי כיצד לבצע בדיקות-יחידה ל View וראינו Views מקוננים. כל זה דחוס בפוסט לא כל-כך ארוך. אני מקווה ששמרתי על איזון נכון של \"לא משמעמם\" ו \"ניתן להבנה\".

הערות יתקבלו בשמחה!

שיהיה בהצלחה!

הצצה מהירה על Backbone.js (ספריית MVC)

שפת ג׳אווהסקריפט התפתחה בעשור האחרון מ״שפת צעצוע״, המשמשת ליצירת אינטראקציה מקומית בדף אינטרנט, לשפה משמעותית שמשמשת לבניית מערכות שלמות. ממה נבע השינוי הזה?

האם השפה עצמה התפתחה הרבה בעשור האחרון? – לא. אמנם הגרסה הבאה שלה[א] אמורה להיות עליית מדרגה משמעותית – אך היא עדיין לא שם. אם כן ניתן לחפש את השינוי במקום אחר.

האם השפה רלוונטית במיוחד לבעיות חדשות בתעשייה, שלא היו נפוצות בעבר? – גם לא ממש.

השינוי במקומה של ג׳אווהסקריפט נבע משילוב של שלושה גורמים עיקריים: שיפור מנועי הג׳אווהסקריפט (תאימות לתקן וביצועים), התקדמות הווב כפלטפורמה פופולרית להפצת תוכנה וקהילה פעילה שבנתה ספריות משלימות שאפשרו להשתמש בג׳אווהסקריפט בצורה יעילה ואמינה יותר. בפוסט זה נתמקד בגורם השלישי.

שייך לסדרה: MVC בצד הלקוח, ובכלל.

סמל, שאם תכתבו ב Backbone.js – תיתקלו בו עוד הרבה…

רקע

לא ניתן להתעלם מתרומתה הרבה של ספריית jQuery ודומותיה[ב] בעיצוב מקומה החדש של שפת ג׳אווהסקריפט. במעגל השני של ההשפעה (לפחות בצד-הלקוח) נמצאות ספריות שעוזרות בכתיבת אפליקציות צד-לקוח גדולות. ספריות אלו נקראות ״MVC Frameworks\" או ״ספריות ארכיטקטוניות״. השם MVC עשוי לבלבל את מי שכבר מכיר ועבד עם ספריות MVC צד-שרת כגון Struts או ASP.NET MVC.

בעוד ספריות \"MVC קלאסיות\" מטפלות באפליקציות רבות דפים והניווט בניהם, ספריות ה \"JavaScript MVC\" לרוב מטפלות באפליקציות דף-יחיד (כגון GMail) בהן יש מסך עקרי אחד שחלקים בו מתחלפים / משתנים – אך אין ניווט משמעותי. בכלל, עצם הפעולה בצד-הלקוח, ב Ajax, בו אין refresh לדף בעת פעולה – משנה את כללי המשחק: מציב בעיות חדשות ופתרונות אחרים. עוד הבדל בולט הוא שברוב ספריות ה \"JavaScript MVC\" אין Controller. השם MVC בא לבטא את הרזולוציה ואת הבעיה שהן באות לפתור: ארגון קוד באפליקציית UI גדולה ומורכבת.

קיימות כיום מספר רב של ספריות \"JavaScript MVC\" וצפוי בהן עוד תהליך של קונסולידציה. שלושת הגדולות הן:

  • Backbone.js כנראה הנפוצה והבוגרת מכולן. מספקת מסגרת כללית בלבד ומשאירה חופש / חללים למפתח להחליט ולמלא בעצמו.
  • Knockout.js ששמה במרכז את ה Data Binding ומאפשרת לכתוב בקלות אפליקציות \"מונחות-נתונים\" (מערכות מידע וכיוצ\"ב) נפוצה במיוחד בעולם ה NET.
  • Ember.js (לשעבר Amber.js), ספרייה מקיפה שכוללת גם Class System[ג] ושואבת רעיונות רבים מ Rails ״כתוב מעט קוד, אך עשה זאת בדרך שלנו\" צעירה יחסית – אך זוכה למומנטום משמעותי. נפוצה במיוחד בקרב מתכנתי רובי.

ספריות משמעותיות אחרות הן Spine.js, JavaScriptMVC, Batman.js ו AngularJS (מבית גוגל). האתר המצוין todoMVC מציע השוואה מעמיקה בין האפשרויות בכך שמימש אפליקציית דוגמה בכל אחת מספריות הנ\"ל (ועוד כמה ספריות נוספות).

רגע של התפלספות

כפי שציינתי, ספריות \"JavaScript MVC\" הן לא בדיוק MVC קלאסי. בעצם, גם ל\"MVC קלאסי״ יש כמה פרשנויות שונות (לדוגמה, האם ה Controller מתמקד בעיקר בטיפול ב input או אחריות על ניהול הflow והתלויות?[ד]).

המדקדקים מגדירים את Knockout.js כ MVVM) Model, View, View-Model) – תבנית עיצוב שמייקרוסופט מקדמת בעולם הNET. זה דיי נכון.
את Backbone.js ו Ember.js נוהגים להגדיר כ Model, View, Presenter) MVP). האמת, ספריות כמו ASP.NET או GWT מתאימות יותר להגדרה זו. הגדרה כגון Model, View-Controller, Router (בקיצור MVCR) תהיה יותר מדויקת.

ההגדרה המועדפת עלי כרגע היא !Model, View, Whatever (בקיצור MVW או *MV).
התחלתי את הפוסט הזה בניסיון לעקוב אחר ההיסטוריה של תבנית העיצוב MVC, הוריאציות והשינויים שהיא עברה במשך השנים, בעיקר MVP ו MVVM, והניסיון להסביר כיצד ספריות ה \"JavaScript MVC\" מתאימות לתבניות אלו.

בת\'כלס – הן לא בדיוק מתאימות. הפוסט התארך, התפלפל והסתבך – וחששתי שלא יהיו מספיק קוראים (או אפילו בני-אדם דוברי עברית) שבאמת יתעניינו בכל ההגדרות הללו והניסיון להתאים אותן למציאות בשטח. הנחתי את הפוסט ההוא בצד.

בסופו של דבר – MVC הוא ניסיון לארגן אפליקציית UI מורכבת בצורה שתהיה קלה לתחזוקה ושינויים. כל דור של UI (Web, Fat Client, Fully Client Side, Command Line) – והאתגרים שלו.
כפי שמרטין פאולר ציין פעם: \"אנשים נוטים להסתבך עם MVC. החלק הכי חשוב הוא לבצע הפרדה אמיתית בין Business Logic ל UI. כל השאר – משני\". אני מסכים ב 100%.

לכל ספרייה יש את הדרך שלה לארגן את הקוד – ואולי יותר מעשי ומעניין פשוט להתבונן בישומים קונקרטיים.
בפוסט זה אתן הצצה בסיסית ביותר ל MVW בג׳אווהסקריפט בדמות Backbone.js – הספרייה הנפוצה והמינימליסטית שיכולה להיות בסיס לימודי מצוין להבנת MVC בג׳אווהסקריפט.

אז מה יש ב Backbone.js?

אקצר מעתה ואקרא ל Backbone.js פשוט BB.
  • BB היא קטנה למדי. 700 שורות קוד בערך. 1400 שורות עם הערות.
  • BB משתמשת ב underscore.js (ספרייה טובה ל javaScript Utils מאותו היוצר) ו jQuery. אם אתם עובדים עם BB – יהיה לכם מאוד נוח להשתמש גם כן בספריות אלו, וקצת פחות נוח (אך אפשרי לחלוטין) להשתמש בספריות אחרות. BB מעודדת שימוש בספריית Templating – ואתם יכולים לבחור את זו של underscore (תחביר JSP-like, שלי אישית, עושה צמרמורת) או כל אחת אחרת.
  • ל BB יש תיעוד טוב (reference) ו Tutorials סבירים. יש קהילה גדולה ופעילה.
  • בגלל ש BB פשוטה – מייחסים אותה כמתאימה למערכות פשוטות יחסית – אך בפועל יש גם מערכות גדולות מאוד ומורכבות שנכתבו בעזרתה.
  • מאוד קל לעבוד עם BB מול שרת שמספק REST APIs – במיוחד אם תבנית-הנתונים היא JSON.
  • ל BB יש ארכיטקטורת Plug-Ins וניתן למצוא Plug-Ins רבים שמרחיבים את יכולות-הבסיס שלה.
  • BB מספקת מסגרת לא-מחייבת. אם אתם רוצים לפעול קצת אחרת, יש לכם את החופש לעשות זאת. כאשר מדובר במבנה של האפליקציה שלי – אני אוהב את זה.
  • כמו ספריות \"JS MVC\" אחרות, BB מספקת:
    1. מערכת-מחלקות (Class System) עבור Model ו Views (וגם Routers ו Collections – שהם רכיבים מרכזיים אחרים בBB)
    2. ניהול של המודלים (ה instances), כולל הקשרים בניהם.
    3. כלים לאימות ערכים (Validation Logic) במודל.

הנה דוגמה למודל מינימלי שניתן לייצר ב BB:

הערה: משפטי ה expect…toBe הן בדיקות-יחידה המציגות את התנהגות הקוד. כל הבדיקות עוברות בהצלחה.

המודל שלנו, Person בדוגמה זו, הוא פשוט למדי. הייתי יכול ליצור אותו גם ללא defaults – רק עלי ידי הורשה ריקה מהמחלקה Backbone.Model. תכונות המודל (כמו שם פרטי/משפחה) הן דינמיות ומוגדרות בזמן יצירת האובייקט הספציפי. ה default היא היכולת לחייב שתכונות מסוימות יהיו בכל מקרה.

ב1 – אנו יוצרים מודל של אדם בשם אוזי כהן.
ב2 – בכדי להדגיש את השוני בינו ובין אמן אחר בשם ״ליאונרד״ ובעל שם משפחה זהה, אוזי משנה את שם המשפחה שלו.
ב3 – אנו מקבלים את המודל המלא בפורמט JSON.

כמובן שדוגמה זו היא טיפה בים. מודלים אמיתיים הם מורכבים בהרבה ו BB מספק עוד יכולות רבות. המטרה היא רק לתת הצצה מוחשית כיצד נראה שימוש ב BB. הנה עוד דוגמה, שכוללת גם View:

השתמשתי במודל הכי פשוט שאפשר – כי ברצוני להתמקד ב View.

PersonView היא המחלקה שאחראית לצייר מודל של Person. יכולים להיות, כמובן, כמה Views שונים לאותו המודל. את ה markup שה View יוצר, ארצה לשלב היכנשהו ב DOM. בדוגמה זו – זה יהיה container$, שמשתמש ב span בכדי לא לבלבל עם ה div ש Backbone יוצר באופן אוטומטי לכל מופע של המודל.

el הוא בעצם אלמנט ה DOM שיצר לי BB כחלק מה View. הוא עושה זאת על מנת לאפשר ל markup בפנים להשתנות, בלי שאצטרך לחבר את ה markup שוב ל container. הבחירה ב div היא כמובן רק default, ואם אני זקוק ל list element (תג

  • ) – אפשר לקבוע זאת.

    ב1- אני בודק מה יש בתוך ה container – ניתן לראות את ה markup שנוצר בתוך הפונקציה render. זו דוגמה דיי מכוערת – לרוב נשתמש בספריית templating על מנת שהקוד שיוצר את ה html snippet יהיה אלגנטי. לא רציתי להעמיס על דוגמה זו ולכן הקוד ה\"פרימיטיבי\".

    ב2- אנחנו בוחנים את ה markup כולל ה container. רק לוודא שהתמונה הכללית ברורה.

    ב3- אנחנו מבצעים שינוי למודל ורואים שה markup ב container השתנה באופן פלאי. \"פלאי\" – כמובן שלא. אנחנו כותבים את הקוד שעושה זאת – backbone רק מכווין אותנו למבנה מסוים ועוזר לנו.

    בואו נבחן את הפונקציה initialize שהיא לצורך העניין הבנאי (constructor) של מחלקת ה PersonView שלנו, וכוללת 2 משפטים מוזרים:
    ב5- אנחנו מבצעים פעולת JavaScripts\'s bind לכל המתודות במחלקה שאנו הולכים ל\"ייצא\" כ callbacks לאובייקטים אחרים. במקרה זה – יש רק את ״render״, אך יכולתי באותה מידה לשרשר גם שמות של מתודות נוספות. למה צריך לעשות JavaScript bind? – כדי ש this ימשיך להצביע לאובייקט שלנו. מבולבלים? קראו את הפוסט להבין את JavaScript this.
    הסימן \"_\" (קו תחתון) הוא הקיצור לגשת לספרייה underscore.js, ממש כמו שניגשים עם $ ל jQuery. אלו המקומות ש underscore מסייעת מאוד לכתוב קוד ב BB. אתם לא חייבים – אבל כדאי.

    ב6- אנחנו \"מחייטים\" את ה View שלנו לבצע פעולת render כל פעם שהמודל משתנה (change\' event\'). מאוד דומה לאירועים ב jQuery.
    הבהרה קלה: אם אתם מכירים את תבנית העיצוב MVC אתם יכולים להבחין שה View ב Backbone מבצע פעולות (\"חיוט\") של Controller. זה נכון: אפשר לומר שה View ב BB הוא בעצם View-Controller: הוא עושה הרבה פעולות שבמקור יוחסו ל Controller.
    אם אתם מכירים את תבנית העיצוב MVP נראה שה View הוא בעצם יותר Presenter. הוא אחראי ל Presentation Logic. זה נכון: בעצם מה שנקרא \"View\" ב BB הוא דומה ל MVP\'s Presenter בעוד ספריית ה Templating (בעצם ה Template עצמו) – דומה מאוד ל MVP\'s View.

    סיכום

    הצצנו ל Backbone וטעמנו כיצד נראה קוד שמשתמש ב Backbone.js. טעימה קטנה.
    דיברנו גם על החשיבות של ספריות \"JavaScript MVC\" – כאשר קוד הג\'אווסקריפט שלכם מתחיל לגדול ולהסתבך. וגם על החשיבות לא לחפור בתבנית-העיצוב MVC וההיסטוריה שלה יותר מדי 🙂

    ייתכן ואמשיך לכתוב קצת על Backbone על מנת להתעמק בו קצת יותר, בניסיון לבחון JavaScript MVC \"מהשטח\".

    בהצלחה!

    ——

    [א] נקראת Harmony, ג׳אווהסקריפט 2.0 או ECMAScript 6.0. כוללות, ככל הנראה, מחלקות, מודולים (חבילות של מחלקות עם ניהול תלויות), תיקונים לכמה כשלים של שפת ג׳אווהסקריפט ועוד. ממש מהפיכה!

    [ב] Prototype ו MooTools היו גם הן מועמדות ראויות, אך קהל המפתחים בחר לבסוף בjQuery. ניתן לקרוא על העיקרון מאחורי jQuery בפוסט מבוא מואץ ל jQuery.

    [ג] כלים / Framework להגדרת מחלקות וכל מה שקשור בהן. בג\'אווהסקריפט, כפי מתואר בפוסט מחלקות בג\'אווהסקריפט. בשפת ג\'אווהסקריפט לא קיימות מחלקות – ועל המתכנת לייצר אותן לבד. בעוד ספריות \"JavaScript MVC\" רבות מספקות סביבה אחידה / מוגנת ליצירת מחלקות עבור האלמנטים הבסיסיים בספריה (כמו Model או View).- ספריית Ember מספקת כלים שתוכלו להשתמש בהם עבור כל המחלקות בפרויקט שלכם.

    [ד] המקור של MVC הוא בשפת Smalltalk בשנות ה-70. כשהגיעו ה Fat Clients (ב ++C), ולאחר מכן הווב – נוצרו פרשנויות ווריאציות שונות ל MVC על מנת להתמודד עם האתגרים החדשים שהציבו טכנולוגיות אלו.

  • על תפקיד ה Product Owner והשפעתו על הארכיטקטורה

    בסקראם, ה Product Owner (בקיצור PO) נדרש למלא 2 תפקידים שונים בתכלית:
    • מצד אחד: לחבוש את \"מגבעת המרחבים\" ולחלום על חזון רחוק, שכרגע אולי ואינו ברור או אפשרי.
    • מצד שני: לחבוש את \"קסדת בוב הבנאי\" ולהוביל בנייה הגיונית של מוצר מעשי.

    בעוד מגבעת המרחבים נמצאת עם איש המוצר עוד מימי \"מפל המים\", קסדת בוב הבנאי היא חדשה למדי.
    הכישרונות הנדרשים עבור כל כובע, גם הם, שונים לחלוטין:

    • כשהוא לובש את מגבעת המרחבים, עליו לעבוד עם לקוחות ולקלוט כל רמז או רעיון אפשרי, לעשות סדר בהר של דרישות, לעמוד בלחצים כבדים והתערבויות מההנהלה ואנשי השיווק (מי לא רוצה להשפיע על המוצר?), ולקנות לו מקום בלבם של אנשי המכירות ואנשי השטח.
    • הכובע של בוב-הבנאי דורש מיקוד רב והתעלמות מרעשים (מה שהיה עד אותו הרגע \"חזון\"), כתיבת דרישות תכליתיות ומפורטות, חשיבה לוגית על סדר הבניית המוצר ועבודה עם מתכנתים – להיות זמין ולענות תשובות קונקרטיות בזמן-אמת.

    ממש פיצול אישיות!

    בפוסט זה אדבר על תפקידו של ה PO בסקראם, והאתגרים שנובעים מתפקיד זה. כמובן שנקודת המבט שלי היא נקודת המבט של הארכיטקט.

    שייך לסדרה: אג\'ייל – מתודולוגיות פיתוח רזות

    על השיטה
    אחד האתגרים החדשים המשמעותיים של ה PO בסקראם, הוא לא רק להגדיר את הדרישות בצורת \"התמונה סופית\" – אלא גם את הדרך להגיע לשם. אמנם יש צוות פיתוח שאמון על הטכנולוגיה – אך המסגרת של בנית המערכת, מה לעשות לפני מה וכמה – הוא דבר שנקבע ע\"י ה PO.

    בעוד ה PO חובש את מגבעת המרחבים, התמונה הראשונה המתגלה לעיניו על המוצר היא משהו כזה:

    אקסל כ\"מוצר עוצמתי ורב יכולות עבור המשתמש המקצועי\". מקור: http://nizagreen.blogspot.co.il/2012/01/partes-de-excel.html

    או אולי משהו כזה… (עבור ה PO בעל הנטיות השיווקיות):

    \"אקסל מוכן להשקה\". מקור: מייקרוסופט

    \"Begin with the end in mind\" היא אחת העצות שנותנים למנהלי מוצר בכדי שיהיו יעילים.

    תחת הכובע של בוב הבנאי, התמונה הראשונה שעל ה PO לראות צריכה להיות משהו כזה:

    היכולות הבסיסיות ביותר באקסל, מפורטות ומדויקות. מקור: וויקיפדיה.

    האם זה אפשרי? האם אדם אחד יכול לעשות כזה \"סוויץ\'\" בנקודות המבט? בואו נניח שכן.

    הבניית דרכו של המוצר
    אני מניח שקל לדמיין מה מתרחש כאשר PO הוא ״בוב הבנאי״ מצוין, אך חסר את היכולות של ״מנהל המוצר״. זוהי בעיה טיפוסית שעוד קיימת מימי ״מפל המים״. כנראה שארגוני-מוצר יודעים להתמודד איתה.

    מה יקרה אם יהיה לנו ״איש חזון ושיווק״ טוב, שלא יחבוש את ״קסדת בוב-הבנאי״?

    בואו ניקח לדוגמה סיפור בו אנו רוצים להוסיף למוצר שלנו יכולת חדשה: בדיקת איות.
    ה PBIs[ב] של היכולת, כפי שהוגדרו על ידי ה׳ PO, נראים כך:

    1. כמשתמש, אני רצה שבדיקת האיות תהיה מהירה, תוך כדי הקלדה (= שיפורי ביצועים)
    2. כמשתמש, אני רוצה שיוצגו לי כתיקון לשגיאת הכתיב, קודם מילים נפוצות יותר בשפה
    3. כמשתמש, אני רוצה שיוצגו לי הצעות לתיקון ע\"פ מילים שמופיעות במסמך
    4. כמשתמש שמגדיר את העדפותיו – אני רוצה לקבוע אם בדיקת האיות תהיה תוך כדי הקלדה וכמה משאבים יוקצו לה
    5. כמשתמש שמגדיר את העדפותיו – אני רוצה לקבוע אילו מילונים יהיו בשימוש
    6. כמשתמש שמגדיר את העדפותיו – אני רוצה לקבוע חוקים ספציפיים לבדיקת האיות בשפה נתונה
    7. כמשתמש בגיליון – אני רוצה לראות סימון אדום כאשר יש לי שגיאת כתיב
    8. כמשתמש בגיליון – אני רוצה לקבל המלצות לתיקון
    9. כמשתמש בגיליון – אני רוצה להיות מסוגל להחליט שמילה שנתפסה כשגיאה היא תקינה – ולהוסיף אותה למילון

    תפקיד ה PO לקבוע priority חד-משמעי לכל PBI: באיזה סדר על צוות הפיתוח לעבוד. זו הדרך של סקראם לוודא שלא עובדים על פיצ\'רים לא-חשובים ושומרים על יעילות גבוהה. כפי שנראה בהמשך, מנגנון זה דורש רגישות רבה לאופן בו מפתחים מוצרים.


    שאלה: בהנחה שיש לצוות יכולת לבצע את כל 9 ה PBIs בוודאות, האם יש משמעות לסדר של ה PBI שהוא מגיש?
    תשובה: בהחלט כן! לסדר בו יגיש ה PO את ה PBIs לצוות יש השפעה ניכרת על התוצאה הסופית מבחינת ארכיטקטורה ואיכות הקוד.

    אנו נוגעים כעת במרכז העצבים של מתודולוגיות ה Lean / Agile.

    על קביעת העדיפויות
    ייתכן ול PO הדבר שלחוץ ביותר, כשהוא חובש על ראשו את מגבעת המרחבים, הוא בדיקת איות מהירה תוך-כדי כתיבה. המתחרים מתהדרים בזה, אנשי המכירות רוצים סופסופ לומר \"גם לנו יש!\" או שזו ההזדמנות להקדים את המתחרים ולהכות את השוק.
    אלו הם שיקולים עסקיים חשובים! מחויבותו של ה PO הוא להבין אותם ולתת להם דגש.

    מצד שני, אם ה PBI הראשון ב backlog יהיה: \"כמשתמש, אני רצה שבדיקת האיות תהיה מהירה, תוך כדי הקלדה\" (= שיפורי ביצועים) – איך יוכל צוות הפיתוח לגשת למשימה? יהיה עליו לעשות שיפורי-ביצועים, אבל למה? למשהו שעוד לא קיים? למשהו שעוד לא ברור כיצד הוא יעבוד ומה הוא יעשה?!

    זכרו את הקונטקסט: בסקראם, כולם נמצאים בריצה מספרינט לספרינט. ברוב הפעמים, לא יהיו הגדרות מדויקות של PBIs, ולא יהיו UI Mockups מוכנים אלא אם זה PBI שצפוי להתממש בספרינט הקרוב. כולם עובדים \"Just-In-Time\".

    הנה תוצאה אפשרית וסבירה למצב הנ\"ל:

    • המפתחים יפתחו מנגנון Cache. כי cache = ביצועים.
    • כיוון שהם לא יודעים מה תהיה התנהגות הריצה של מנוע בדיקת האיות, ואלו תבניות התנהגות הוא יכתיב ל Cache – הם יוכלו לכתוב רק Cache \"גנרי\". כזה שעושה הכל \"בסדר\", אך לא מצטיין באף תסריט ספציפי.
    • סביר אפילו, שעבור הרגשת הביטחון שה Cache בסדר (\"!Done means Done\") יפתחו אותו קצת אקסטרה – רק כדי \"להרגיש בטוחים\", וללא קשר לידע קונקרטי.
    • אם נקביל תהליך זה להתאמת מבנה-נתונים לבעיה, אזי על צוות הפיתוח לבחור מבנה נתונים לבעיה שלא הוגדרה. כיצד בוחרים מבנה נתונים כזה? מחפשים כנראה הרבה (O(1 – אולי HashTable שמאונדקס כפול ברשימה-משורשרת. ברור שזה מבנה נתונים שאינו \"גרוע\" למקרים רבים – אך כנראה שגם לא אופטימלי לכמעט אף מקרה.

    מה לא היה בסדר? ה PO שם במקום הראשון את הדבר שמרקטיאלית הוא החשוב ביותר – זה נשמע הדבר נכון לעשות.
    ה PO גם לא יכול היה לספק Functional Spec מפורט להכל מראש – זה לא Waterfall.

    כלומר: ה PO יכול \"לעשות הכל ע"פ הספר\" – ועדיין להגיע לתוצאה לא-טובה.

    \"Amplify Learning / Amplify Feedback\"
    אם נחזור לעקרונות ה Lean, ניזכר שאחד מעקרונות היסוד הוא \"הגבר את הלמידה\" – זהו עקרון מרכזי בעולם האג\'ייל[ג].

    בעת בניית וסידור ה Backlog, על ה PO לחבוש את \"קסדת בוב-הבנאי\" ולקחת בחשבון גם שיקולים של בניית מוצר: מה הגיוני לבנות לפני מה? היכן ישנן שאלות מהותיות (טכנולוגיות) פתוחות – שאם נתקוף אותן קודם לכן נוכל לייצב טוב יותר את ארכיטקטורת המערכת.
    תזכורת: ב\"מפל המים\", החופש המלא לקבוע את סדר הפיתוח היה בידי צוות הפיתוח. מנהל המוצר העביר \"מסמך דרישות\" והוא נפגש עם הצוות לאחר שנה לראות את התוצאות. צוות הפיתוח היה מודע לאספקטים הטכנולוגיים ויכול היה לקבוע סדר הגיוני של פיתוח.
    לרוע המזל, שיטת מפל המיים, דווקא בנקודה זו, לא עבדה כ\"כ יפה: כמעט תמיד גוף הפיתוח לא סיים לממש את כל הדרישות ולעתים נוצר מצב בו פ\'יצר משני פותח במלואו, בעוד פ\'יצר מרכזי וחשוב – נשאר בחוץ.

    לשם כך, העבירו את אחריות קביעת סדר העבודה ל PO, אך באותו שינוי יצרו גם קושי / סיכון חדש בו ה PO יכתיב סדר או קצב שאינו מאפשר \"לגדל\" מוצר בצורה בריאה.

    להלן 2 כללים שיכולים לעזור ולהנחות כיצד לבנות Backlog שמאפשר גדילה בריאה (טכנולוגית) של מוצר. כמובן שה PO יכול להעזר למשימה זו בפיגורה טכנולוגית.

    חתרו למשהו מינימלי ועובד, ורק לאחר שהוא עובד – חזרו ועבו (מלשון עיבוי) את הפ\'יצר.
    מי שבא מרקע של מדעי המחשב בוודאי זוכר את האלגוריתמים לסריקת גרף: BFS ו DFS. בכדי \"לגדל מערכת\" באג\'ייל אנו נרצה בבירור לעשות DFS (להגיע ל\"משהו עובד\" מהר ככל האפשר) ולא BFS (לעבוד שכבה שכבה ולסיים עם כולן בו-זמנית).

    אנו רוצים לעבוד נכון ויסודי וכך לעתים ולכן לעתים אנו יכולים להתעכב ולעבות תכונה של המערכת עוד לפני שתכונה זו הוכחה כשימושית.
    לדוגמה: במערכת האיות – לסדר את מסך ההגדרות לפרטיו (כפי שאנו מדמיינים אותו), לפני שראינו כיצד ה Flow של בדיקת האיות ותיקון השגיאה באמת עובד – ועובד בצורה טובה.
    הסיכון הוא שנשקיע עבודה לא-מבוטלת במסך ההגדרות, רק כדי להבין חודשיים מאוחר יותר, שצריך לשנות אותו מהיסוד.
    אפילו יותר מסוכן / גרוע: נגלה את הבעיה בשלב מאוחר ולא יהיה לנו זמן / כוחות לשנות משהו ש\"כבר עובד\". נישאר עם מסך הגדרות (או כל דבר אחר) שאינו מתאים בצורה טובה למשימה.

    כיצד נראה Flow מינימלי ועובד? – הכי פשוט שאפשר.
    בדוגמת האיות, אפשר להגדיר מילון סתמי שאומר:\"Ncok ו Rokk הן שגיאות כתיב, כל השאר – בסדר\". במקום להתעסק בהגדרת מילונים ובנייתם – אנו יכולים להתקדם לשלב הבא. בניית מילון היא משימה צפויה / ברורה. עלינו לזהות משימות צפויות או ברורות ולדחות אותן לשלב מאוחר יותר.

    בשלב הבא: לדאוג שהמוצר שלנו (\"אקסל\") מאתר את שגיאות הכתיב תוך כדי הקלדה ומציג אותן למשתמש בצורה שאנו מוצאים כטובה. ה UI יכול להיות מאוד בסיסי.
    ברגע שיש לנו את הסיפור השלם והבסיסי ביותר עובד (עם כמה הנחות מקלות בדרך – שנחזור ונתקן) – השגנו משהו חשוב מאוד:
    שיתפנו את כולם בצורה מאוד ברורה בחזון שלנו. מצגות ומסמכי-מלל הם דבר נחמד, אבל רק כאשר מתחילים לחבר את הפרטים – התמונה באמת מתבהרת. מתכנתים זקוקים לפרטים על מנת לבנות את המערכת בצורה נכונה. גם מנהל המוצר עצמו יוכל לוודא יותר טוב שהוא בכיוון הנכון על בסיס משהו מוחשי וברור – פנימית וחיצונית לארגון.
    בשלב מאוחר קצת יותר, כשהמפתחים יגיעו לממש את הסיפור \"בדיקת איות תוך כדי הקלדה\" – תהיה להם הבנה מספיק טובה של התסריט – על מנת לבנות את המנגנון הנכון להאיץ אותו.

    הנה, כך אנו רוצים שבדיקת האיות תראה. אופס – וצריך גם \"ignore\". האם אתם רוצים לגלות זאת לפני, או אחרי שכתבתם את כל הקוד?


    הגדירו Maximum Learning PBIs – ויישמו אותם ראשונים
    ה PBIs מהם נלמד הכי הרבה הם לרוב כאלו שכוללים UI.

    מדוע? \"תמונה אחת שווה אלף מילים\". כבני אדם, אנו יכולים להפיק מהגדרות ה UI הבנה טובה יותר של הדרישה מאשר מהתיאור המילולי שלה. אפילו ה PO בעצמו יתגבש טוב יותר – אם הוא יעבוד עם איש ה UX בשלב מוקדם להגדיר את ה User Interaction. בעיות רבות עלולות לצוף באופן זה בשלב מוקדם.
    במערכות ללא UI, כגון שרתים – יהיו אלו הנתונים. \"נתונים לפני\" ו \"נתונים אחרי\" או \"מה נכנס\" מול \"מה יצא\". התבוננות בנתונים ראליים, בעלי משמעות – שווה יותר מעשרות מצגות ופגישות הדנות ב\"כוונות\" וב\"המוצר – לאן?\". פשוט אספו נתונים ראליים שאתם רוצים שהמערכת שלכם תעבד והציגו אותם.

    ב\"מפל המים\" לימדו אותנו שאי אפשר לכתוב UI לפני שהשירותים שמאחוריו כבר כתובים ועובדים. בואו נתקן אמירה זו: לא ניתן לסיים לכתוב את ה UI לפני שסיימנו לכתוב את השירותים שמאחוריו, אבל אפשר להתחיל.
    UI שבו רוב הכפתורים הם disabled – הוא התחלה סבירה על מנת להגביר את הלמידה. כיתבו קוד שמציג התנהגויות מרכזיות שהוגדרו מראש, אפילו בצורה hardcoded, ועליתם מדרגה ברמת הלמידה שניתן להשיג בשלב מוקדם זה.

    • UI יוצר דיון וגורם לאנשים להביע דעה / להבין / להעלות בעיות.
    • ה UI ישתנה בכל מקרה – עדיף להתחיל את סבב השינויים עוד לפני שסיימנו לכתוב את כל המערכת שתומכת בו.
    • UI הוא \"הקשר עם הלקוח/משתמש\". קשר שממנו כל ההתנהגויות האחרות נובעות. שינינו את החוזה מול המשתמש? סביר להניח שכל המערכת תושפע מכך.

    הערה: כל אלה נכונים, באין UI, גם לנתונים איכותיים.

    כמובן שיהיו אנשים שיתנגדו לגישה זו: \"למה לעשות UI בכאילו? למה לכתוב סימולציה hard-coded רק כדי למחוק אותה בספרינט הבא?\".

    הם צודקים – היעילות האבסולוטית באופן עבודה זו נפגעת.
    מצד שני – שווה להשקיע ולאבד קצת קידוד מיותר, מאשר לזרוק בסוף את כל המערכת – כי היא לא פתרה את הבעיה הנכונה. כפי שאומרים: \"עדיף לחטוב פחות עצים (כי השקענו זמן בלמידה) – אבל לחטוב את היער הנכון\".

    תרגיל מחשבתי: גישה כנגד גישה
    בתרגיל המחשבתי שמוצג בתמונות הבאות, ניתן לראות התפתחות אפשרית של מוצר בשני מקרים:

    1. אנו עובדים תחת הנחות מסורתיות של \"מפל המים\" / BFS: קודם נסיים את התשתיות – ואז נגיע בסוף ל UI.
    2. חתירה, מרבית, ל End 2 End flow – שגם מתחילה מהUI.
    התרגיל הוא דמיוני, אך אני מרגיש שהוא מתאר יפה את הדינמיקה המציאותית.
    הוא ממחיש כיצד עבודה ממוקדת תוצאה-מוקדמת יכולה למנוע מאיתנו להשקיע בכתיבת קוד שלא יהיה לבסוף בשימוש.
    יש גם יתרון מובנה בלסיים \"Flow\" מוקדם יותר: יש זמן יותר לבחון את ה Flow, לתקן בו בעיות או להציע בו שיפורים.

    את ההשפעה החיובית של גישה זו על הארכיטקטורה – התרגיל המחשבתי הזה לא מפגין. תאלצו לנסות בעצמכם את שתי הגישות בכדי להיווכח בהבדל.

    הנחות: הצוות יכול להשלים \"יחידה\" אחת בספרינט, אך כדי שלא יהיה \"צפוף מדי\" למפתחים – עובדים תמיד על 2 קוביות שונות במקביל. כלומר: תוך 2 ספרינטים – אפשר לגמור קובייה.

    לחצו על התמונות להגדלה.

    \"אנחנו יודעים\", \"הערכנו זמנים – ואנו נספיק הכל\", \"בואו נעשה את כל המטלות מאותו הסוג ביחד – כדי שיצא יותר מהר\". – חשיבה \"ווטרפולית\" בפרויקט של סקראם.
    אל מול:
    \"אנחנו לומדים\", \"אנחנו מנסים\", \"נצמצם סיכונים – ונתמקד קודם בחשוב מכל. נמשיך הלאה אחרי שנראה אותו גמור\" – יותר טוב.

    שיהיה בהצלחה!

    הפוסט עודכן ב 17/11/12 עובר רביזיה כללית.

      —-

      [ב] Product Backlog Item – יחידת עבודה לספרינט עבור הצוות או חלקים ממנו.

      [ג] תוכלו לקרוא על עקרון זה ואחרים בפוסט \"קיצור תולדות הסקראם – חלק 2\" בסדרה זו.

      סדרה: Agile (מתודולוגיות פיתוח רזות)

      ישנם חילוקי דעות לגבי מתודולוגית הפיתוח החדשה יחסית \"סקראם\" (SCRUM): \"שווה\" או \"לא-שווה\"?

      כנראה שאין ויכוח על כך שמתודולוגית הסקראם שינתה את תעשיית התוכנה ללא היכר – שינוי בלתי-הפיך:

      • המחשבה על מחזורי פיתוח קצרים מחודש הייתה בלתי-נתפסת בעבר, היום – היא מקובלת ביותר.
      • מפתחים המתבקשים להציע שיפורי תהליך, בזמן שהמנהלים לוקחים צעד אחד לאחור?!
      • \"אחריות משותפת על קומפוננטה בקוד\"?!

       – כל אלו נחשבו חוסר-הבנה או טירוף, בימים שאני התחלתי לפתח. בסך הכל לפני עשור.

      נתקלתי ברעיונות האג\'ייל לראשונה בשנת 2002, עוד בתקופת האוניברסיטה, בעת שמנחה הפרויקט שלנו דרש מאיתנו לעבוד ב Extreme Programming – קיצוני למדי לאותה התקופה, אולי בכלל. רעיונות אלו טלטלו אותי והשפיעו עלי עמוקות.

      מאז 2009, בערך, יצא לי לעבוד בסקראם: בהרכבים שונים, בפרויקטים שונים, בחברות שונות.

      בסדרה זו קיבצתי פוסטים העוסקים בנושא מתודולוגיות הפיתוח הרזות – Agile.
      שימו לב שהפוסטים לא מוצגים בסדר שהם פורסמו: פרסמתי קודם \"דיוני-עומק\" ורק לאחר מכן חזרתי אל הבסיס.

      אני מתכוון, עם הזמן, להמשיך ולהעמיק את הסדרה.

      מה הקטע של סקראם?
      למי שמגיע מ\"שיטת עבודה נורמלית\" ועדיין לא מבין מה זה בדיוק \"סקראם\", או למי שעושה סקראם ורוצה בדיקת השוואה מהירה מול הדרך שסקראם נתפסת באופן כללי.

      קיצור תולדות הסקראם – חלק א\'
      \"סקראם\" היא עטיפה צבעונית לעקרונות פילוסופיים עמוקים של שיטות עבודה. רעיונות שהגיעו מתעשיית הרכב, ולפני שעוד השפיעו על עולם התוכנה השפיעו על מוסדות-חינוך, תעשיית המזון ותעשיות אחרות.
      אם אתם רציניים לגבי סקראם – כדאי מאוד לחזור למקורות ולהבין כיצד הכל התחיל: מהם עקרונות הבסיס מאוחרי השיטה.

      קיצור תולדות הסקראם – חלק ב\'
      בעוד חלק א\' הוא יותר סיפורי – חלק ב\' מתמקד בעקרונות עצמם, כפי שהושמו ע\"י טויוטה וה TPS.
      עקרונות אלו נקראם Lean או Lean Manufacturing – סקראם הוא רק תרגום שלהם, לעולם התוכנה.

      כיצד ייתכן?!
      כמה \"פרדוקסים\" של העולם הישן – שאג\'ייל יכול להסביר.
      כמו תיאוריות פיזיקליות שהצליחו להסביר התנהגויות משונות – שקודם לכן ראו אותן כמוזרות או סטייה.

      סקראם – על חודם של שני אנשים
      בואו נדבר ת\'כלס: סקראם כולל הרבה רעיונות / כללים, אבל מה באמת הכי חשוב?
      אם אנו רוצים להתמקד ברעיון אחד או שניים – מה הם צריכים להיות?

      על תפקיד ה Product Owner
      תפקיד ה PO כולל כל מיני פרטים משעממים, כגון תחזוקה של רשימות רבות וניהול ישיבות. בפוסט זה נדון בהיבט אחר, קצת יותר מעניין, שמשפיע ישירות על הארכיטקטורה ואיכות הקוד במערכת.

      קאנבאן – תהליך שמנהל את עצמו
      קצת על באזזים יותר חדשים, שהופיעו לפני שלוש-ארבע שנים כרעיונות ועכשיו אפשר למצוא אותם קורים, פה בישראל. \"אג\'ייל בלי סקראם\".