על אבולוציה של ארכיטקטורה ו Conway’s Law

זהו סוג של תהליך שרוב הארגונים עוברים פעם בשנה-שנתיים (אני מניח ששינויים יותר קטנים מתרחשים בערך אחת – לחצי שנה).

המבנה הארגוני החדש הוא צעד אסטרטגי, שנועד להתאים את הארגון לסדרה של יעדים מתוכננים. אלו הן מלים גדולות – אך בעלות משמעות קונטרטית: החברה רוצה להשיג כמה יעדים, ומרכיבה קבוצות שיהיו מסוגלות להשיג את היעדים הללו.

בתור הארכיטקט הראשי של החברה, עומדת לפתחי שאלה: האם השינוי הארגוני אמור להשפיע על הארכיטקטורה?
האם סידור אחר של אנשים בצוותים אמור להשפיע על ״מבנה התוכנה הנכון״?

במקרה, התשובה היא: בוודאי שכן!
אם השינוי היה ארגון מחדש של צוותים הנובע מסיבות פרסונליות או, נאמר, גיוס של מספר עובדים חדשים ואיזון הצוותים בין עובדים חדשים לוותיקים – קרוב לוודאי שלא היה צורך להתאים את הארכיטקטורה.

במקרה של שינוי ארגוני אסטרטגי, המשנה את היעדים של הצוותים – יש טעם רב בהתאמת הארכיטקטורה: הצוותים החדשים שיוגדרו יעמדו בפני משימות קונקרטיות מאוד, שעליהם למלא. השגת המשימות תתבצע ע״י שינויי ותוספות קוד.

נתאר את המצב הצפוי הבא, בצוות האחראי על פונקציונליות x:

• את הקוד שהצוות אחראי עליו (להלן: “מודול A”) – יהיה קל ונגיש לשנות.
• את הקוד שאחראי עליו צוות אחר (להלן “מודול B”) – יהיה מורכב יותר לשנות: צריך לתאם, לתקשר יותר, ולהשתלב בעבודה של הצוות השני.

סביר להניח שהמקום בו הצוות יממש את פונקציונליות x, במידה רבה, תהיה על גבי מודול A שבאחריותו – גם אם טכנולוגית זה לא המקום האופטימלי.
הצוות צריך לספק את הסחורה, והוא יעשה מה שנדרש בכדי להשיג את היעד. זה מה שמצופה ממנו.
את העיוות הטכנולוגי – קל יותר לבלוע מחוסר עמידה ביעד.

חוק קונווי

חוק ידוע בעולם התוכנה הוא Conway’s Law שטבע איש מדעי-המחשב מלווין קונווי במאמר משנת 1968. למרות שזמן רב עבר – החוק עדיין נכון ולרלוונטי מתמיד.

החוק אומר כך:

על תכנון של מערכת בארגון נגזר – שהיישום שלה בפועל ישקף את קווי התקשורת בארגון.

אם היה לנו תכנון (משמאל), וניסינו ליישם אותו בארגון עם מבנה מסוים (בירוק במרכז), נגזר עלינו שהתוצאה הסופית / היישום של התכנון יהיה יציר כלאיים בין התכנון המקורי, לצורת התקשורת בארגון (מימין).

בואו ואמקד למה אני מתכוון כאשר אני מדבר על “מבנה התוכנה” או “הארכיטקטורה”:

• חלוקה של הקוד למודולים ברורים – כאשר לכל מודול יש אחריות על פונקציה מסוימת של המערכת.
• הגדרת מגבלות / תלויות על כתיבת הקוד – בכדי לשמר את המבנה הנ”ל לאורך זמן.
  למשל: כלל שמודול X לא מורשה לבצע פניות למודול Y, או שמודול Z לא מטפל בכלל במפונציונליות שהוגדרה לאחריותו של מודול X.

ההכרה בחוק מותירה לנו 3 ברירות עיקריות:

1. להלחם במציאות הארגונית – בכדי לגרום למימוש “הנכון” של התכנון, כפי שהוגדר. “לא מעניין אותי שזה בצוות אחר. נכון יותר שזה יקרה כך וכך”.
2. לשנות את המבנה הארגוני, כשיקוף של התכנון שהוגדר – בכדי לאפשר ולתמוך בתכנון שהוגדר.
3. לשנות את תכנון המערכת, כדי שתשתלב במבנה הארגוני הנתון.

פיצול של מודול ל-2: חלק שיישאר בצוות a, וחלק שיעבור לצוות b

אנו מתחילים כרגע לבחון את המשמעות של פיצולים שכאלה. לעתים הם לא פשוטים: הם עשויים לגרום לשכתוב של קוד ולפגיעה מסוימת בביצועים (בעיקר בעיות Latency, בגלל שאנו עובדים בארכיטקטורה של מיקרו-שירותים. כלומר: פיצול מיקרו-שירות ל-2 שירותים, ע”פ הצרכים של הצוותים השונים).

בעיה שלישית שיכולה לצוץ היא סיבוך של flow מסוימים: שירות שלישי שצריך כעת לעבוד עם שני שירותים שונים במקום אחד, או פגיעה באטומיות: מה שעד היום התרחש בצורה אטומית בתוך שירות אחד מעכשיו ידרוש coordination בכדי לא לסיים במצב בו רק חצי עבודה נעשתה.

היכן נכון לפצל? מה יהיה ממשק העבודה ביניהם וכיצד הפיצול ישתלב ב Flow? – כולן שאלות טובות.עוד עניין שצץ מחלוקה שכזו הוא עניין של פלורליזם: האפשרות ששני השירותים יכירו תמונות עולם מעט שונות של המציאות, כל אחד ע”פ צרכיו. למשל: אובייקטים המתארים אותו הדבר (“לקוח”) יכילו שדות שונים בכל שירות. זה אפשרי כל עוד במידה ויש כפילות – ברור מהו המקור שאליו מתייחסים. כלומר: אם מספר הטלפון של איש הקשר של לקוח מסוים שונה בין שני השירותים – חשוב שיהיה ברור איזה שירות הוגדר כ”קובע העובדה” – והשירות השני יתיישר איתו.
עקרון זה הוא נפוץ ב Microservices, אבל פחות מקובל בארכיטקטורות ריכוזיות.

הגדרה של שירותים חדשים
זה החלק הקל יחסית. אנו מזהים פונקציונליות חדשה במערכת שעל הצוותים יהיה לפתח – ואנו מוצאים לה “בית חם”. במידה ואין מקום מתאים-מספיק, אנו מגדירים שירותים (microservices) חדשים שיארחו את הפונקציונליות המיועדת, ומתכננים כיצד הם ישתלבו בכלל המערכת.

סיכום

חשוב לזכור שארכיטקטורה של תוכנה היא לא מבנה יציב: הצורך בשינוים מגיע בד בבד, כגלים, מחלקים שונים במערכת. כדאי לחשוב על הארכיטקטורה כגוף חי ומתפתח – המגיב לשינויים ולא להניח שיש “מצב סופי” או “מצב מנוחה” של הארכיטקטורה.

כמו כן, תמיד יהיו עיוותים מוסיימים ביישום הארכיקטורה – וזה טבעי.
הארכיטקטורה היא רעיון של סדר מסוים. סדר שהוא תאורטי, וכנראה לא יכול להתממש בדיוק במציאות. גם אם הרעיון היה מדוייק להפליא ומבוסס על הפרטים הקטנים ביותר במערכת – המערכת היא דינאמית ומשתנה. מרגע שהרעיון נולד ועד שהוא מיושם – המערכת הופכת למערכת קצת אחרת… וארגון – לארגון קצת אחר.
החוכמה היא להתמקד ברעיון שהוא מעט גמיש – ויהיה שימושי וטוב גם כאשר המערכת והצרכים מעט משתנים / רעיון שיוכל להשתנות בעצמו עם הזמן – כי הוא השאיר כמה שיותר “אופציות פתוחות” לעתיד.

שיהיה בהצלחה!

—

לינקים רלוונטיים

על השינוי של מייקרוסופט לחברת ענן