• שירות שמכיל Business Logic בלבד (כאלו שיכולים וצריכים להיבדק לגמרי ב Unit-Tests) – ייקרא Helper Service או Utility Service. 
• שירות שתפקידו העיקרי הוא לטעון ולהחזיק בזיכרון נתונים לטווח ארוך מאורך החיים של רכיבים – ייקרא Data Service.
• רכיב אחר – ייקרא פשוט Service.

שירות פשוט

נעבור עכשיו לראות קצת קוד. נשתמש בשירות מאוד בסיסי שטוען הגדרה של מקצועות (מה שנקרא cob או class of business) מהשרת. השירות מינימליסטי – מסוג של Data Service.

לפני שנראה את קוד השירות, נראה את קוד הרכיב שמשתמש בו:

1. בשדה errorStatus נאחסן מחרוזת – אם הייתה שגיאה. תקשורת לשרת, בהגדרה, עלולה להסתיים בתקלות – ואל לנו להתעלם מהמצבים הללו.
2. הבנאי שלנו מכיל שדה מסוג CobService – זה השירות שלנו..
   1. הגדרה של שדה בתוך חתימת הבנאי היא כתיבה מקוצרת ב TypeScript להגדרה של שדה, קבלת פרמטר בבנאי – והשמת ערך הפרמטר לשדה.
   2. מאיפה מגיע המופע של השירות? מי מפעיל את הבנאי ושולח את מופע השירות?
      אנגולר מרושתת ב Dependency Injection (בקיצור DI) שפועל כאן. כברירת-מחדל, המופע של השירות שאנחנו מקבלים הוא משותף לכל האפליקציה – כלומר Singleton.
3. המתודה של השירות שבה אנו משתמשים נקראת ()$getCobMap . סימן ה$ בסוף שם של פונקציה או משתנה הוא קונבנציה לכך שהמשתנה הוא מטיפוס / או הפונקציה מחזירה טיפוס של Observable.
   1. לבינתיים נסתפק בידיעה ש Observable הוא כלי יסוד בספריה בשם RxJs (שאנגולר משתמשת בה) הדומה ל Promise, אך הוא יכול להחזיר תשובה כמה פעמים (בניגוד ל Promise שיעשה זאת רק פעם אחת). במקרה שלנו תהיה רק חזרה אחת – מכיוון שיש רק תשובה אחת לקריאת ה HTTP שהשירות מבצע.
4. בכדי לשלוף נתונים מתוך Observable אנו משתמשים באופרטור subscribe. ה Observable מייצג Stream של ערכים (או תקלות) שיכולים להמשיך ולהגיע עם הזמן. כפרמטר אנו מעבירים אובייקט (להלן: ה Observer) עם כמה פונקציות:
   1. next -פונקציה שתטפל באיבר הבא.
   2. error – פונקציה שתטפל בשגיאה. כאן אנו מציבים ערך בשדה errorStatus. קיום של ערך בשדה מלמד שיש שגיאה בטעינת הנתונים – כפי שנראה מיד.
   3. את subscribe אפשר להפעיל בתחביר מקוצר יותר – שלא השתמשתי בו פה.
   4. הפעלה של Subscribe מחזירה אובייקט Subscription שאותו אנחנו שומרים – בכדי “לנקות”.
5. פונקציית עזר כללית על הרכיב – שמשמשת אותנו בתוך ה Template.
   1. הייתה לי דוגמה אחרת לפונקציה כללית, אך נתקלתי במקרה קצה מוזר במנגנון ה Change Detection של אנגולר, וכך בעצם הפונקציה הזו גם פותרת בעיה – שקצת מורכב להסביר במסגרת הפוסט. למי שרוצה לצלול ולהעמיק.
6. בעת הריסת הרכיב (בעיקר: navigation ל”מסך” אחר) עלינו לבצע פעולת Unsubscribe אחרת יהיה לנו memory leak ואירועים ימשיכו להישלח ל Subscription שלנו.
   1. כאשר יש כמה subscriptions באותו הרכיב, אזי מומלץ להשתמש באובייקט מרכזי (כמו subSink) לביטול הרישום – כך שלא נשכח לבצע את הפעולה.
   2. הצורך לזכור ולבטל רישום הוא אכן מטריד ולא רצוי. בהמשך הפוסט נראה כיצד כלי בשם ה AsyncPipe עוזר לנו להימנע מהצורך הזה – ברוב המקרים.
   3. כמובן שאנחנו מהרכיב שלנו מממש את הממשק OnDestory בכדי לבדוק שאין שגיאה בהגדרת חתימת הפונקציה (ואז היא לא תיקרא).

 

מדהים!

אבל איפה השירות?!

1. Injectable@ הוא decorator שמסמן מחלקה המיועדת להזרקה במנגנון ה DI של אנגולר. מכיוון שאין ממש סיבה להזריק אובייקטים שהם לא שירותים (services) – אזי Injectible@ הוא סימן הזיהוי של שירותים בפרויקטי אנגולר.
   1. באפליקציית אנגולר יש היררכיה של Injectors:
      1. ה Injector הראשי נקרא root והוא שייך ל AppModule. הוא האב של כל ה injectors האחרים.
      2. לכל רכיב (component) יש Injector משלו, שהוא האב של ה injectors של רכיבים בנים.
      3. לכל מודול יש Injector שהוא אב לכל ה Injectors לרכיבים במודול – אך בן ל root injector.
   2. אנו רושמים את השירות שלנו ל Injector הראשי. כאשר מנהלים טעינה דינאמית של מודולים – נכון לשקול לרשום שירות למודולים ספציפיים.
2. בבנאי אנו מבקשים Injection ל HttpClient – שירות סטנדרטי של אנגולר המספק יכולת לבצע קריאות HTTP.
3. אנו משתמשים ב HttpClient בכדי לבצע קריאת GET. התשובה של קריאות מה HttpClient הן Observable – שהוא ה hook לחזרה של שהתשובה.
   כאשר אנחנו רוצים “לשבת על ה Stream ולהתערב בתוכן” אנו משתמשים בפונקציה pipe של ספריית RxJs. ל pipe אנו מספקים שורה של פונקציות שיפעלו על האיברים שעוברים ב stream. במקרה שלנו:
   1. אופרטור ה map (אופרטור = השם ב RxJs של פונקציה היכולה לפעול על Stream) פועל על כל איבר ב Stream ומבצע המרה שלו.
      1. Object.entities מחזיר רשימת Pairs מה properties של האובייקט. 
      2. אנחנו ממירים את ה Pairs מ [string, any] ל [number, string].
         1. ה Pairs במפה של TypeScript מיוצגים כ tuples (מבנה נתונים ב TypeScript הנראה כמו מערך עם טיפוס מוגדר לכל מקום ברשימה). 
         2. התחביר k+ הוא תחביר מקוצר ומקובל ב TypeScript להמרה של מחרוזת למספר. ההשמה ל string מתבצעת אוטומטית מתוך הגדרת ערך ההחזרה.
   2. אופרטור ה catchError פועל על כל שגיאה (Error) שעוברת ב Stream. לרוב מגדירים אותו בסוף ה pipe בכדי שיתפוס תקלות גם מכל הפונקציות שהוגדרו לפניו.
4. הפונקציה שנשלחת ל catchError, מקבלת error ומחזירה Observable. יש את האופציה להחזיר Observable חדש שיחזיר ערכים מכל סוג. במקרה שלנו אנו זורקים את השגיאה מחדש, ולכן לא מחזירים Observable. אנו מצהירים על הפונקציה כמחזירה Observable של never – שזו הדרך לומר שלא יכול לחזור שם ערך. קונספט מאוד דומה ל Nothing בשפת קוטלין, למשל.
   1. אנו עושים איזו הבחנה מהירה אם זו תקלת צד-שרת או צד-לקוח וכותבים ללוג.
   2. …ואז אנו זורקים שגיאה מחדש. throwError הוא אופרטור שיוצר Observable חדש ומיד זורק לתוכו את השגיאה שלי. אתם בוודאי יכולים לשים לב שזרקתי מחרוזת (string) כשגיאה ולא איזה “טיפוס Error גנרי”. ב TypeScript אין טיפוס Error גנרי – ומי שמקבל את ה Error צריך להיות מודע לכך (או להסתכן בכשלון בזמן ריצה). האופרטור throwError מקבל any – שהוא הטיפוס הכללי ביותר TypeScript הרחב אפילו יותר מ object.
      ה Error הנפוץ ביותר באפליקציות אנגולר הוא כנראה ה HttpErrorResponse – בשל השימוש הרחב בקריאות HTTP. קל להתרגל למבנה שלו ולהניח שזה תמיד ה Error שיחזור – אבל זה לא תמיד נכון. 

שיפור העבודה הידנית

כפי שראינו קודם לכן, שירותים משתמשים ב HttpClient, שמחזיר Observable. הרבה פעמים גם עושים caching קצר-טווח על הנתונים, כך שבחזרה לאותו הרכיב שהיינו בו קודם לכן – אין צורך לבצע עוד קריאה לשרת.

מנגנון ה Observable פשוט יחסית, ונוח לשימוש – מלבד הצורך לבצע unsubscribe. חשבו על רכיב שעובד עם 5 שירותים או יותר – הצורך ב unsubscribe הוא תקורה שהולכת ומצטברת.

אנגולר מספקת מנגנון של “unsubscribe אוטומטי” בעזרת pipe בשם AsyncPipe. מכיוון שאנגולר שולטת במחזור החיים של הרכיב, היא יכולה לבצע unsubscribe אוטומטי כאשר הרכיב נהרס.
לצורך כך יש לשמור על הרכיב (כלומר: המחלקה ב TypeScript) מצביע ל Observable ולבצע את השליפה (“subscribe”) בתוך ה Template בעזרת ה AysncPipe. בואו נראה איך זה קורה:

1. כפי שציינתי, אנו שומרים מצביע ל Observable על הרכיב כשדה.
   1. כאשר אנו מציינים את הטיפוס של המשתנה (זו לא חובה), TypeScript תדע לדרוש מאיתנו את המקרה בו חוזרת מחרוזת (השגיאה שאנו שולחים) מה Stream – ולא רק מפה.
2. אנו עדיין רוצים לבצע טיפול מיוחד כאשר מגיעה שגיאה ב stream. הפעם אנחנו לא “יחידת הקצה” (קרי: ה subscriber. ה Template עכשיו הוא יחידת הקצה) – אנחנו רק “יושבים על ה stream” ומתערבים בעזרת אופרטור ה pipe.

והנה ה Template:

1. ה asyncPipe פועל על Observable (או Promise), עושה לו subscribe ושולף ממנו ערך. כל ערך נוסף שישלח ב stream – יגרום לעדכון של ה markup בדפדפן.
   1. מכיוון שאנחנו רוצים להשתמש בערך שנשלף מה Observable במקום נוסף ב template – אנו שומרים את הערך למשתנה בשם cobs בעזרת המילה השמורה as בשפת ה Template של אנגולר.
      השימוש ב as הופך את הקוד לקריא יותר, וגם יעיל יותר מבחינת ביצועים – כי נמנעים מריבוי subscription לאותו observable.
2. הנה השימוש הנוסף במשתנה שהצבנו בשלב 1.
3. keyValuePipe מפרק לנו את המפה (פועל גם על אובייקט) לרשימה של Pairs (אובייקט מסוים), עליהם אנו יכולים לקרוא לשדות key ו value.

כפי שציינתי, הדרך המומלצת להשתמש בשירות שלנו היא בעזרת ה asyncPipe שיש בו בעיקר יתרונות.
אם צריך לבצע המרה של הנתונים מהאופן שהם הגיעו מהשירות – אנו לרוב נעשה זאת ב pipe מתוך הרכיב. ל Template הנתונים צריכים להגיע בפורמט הרצוי – כי אנו מוגבלים ביכולת לעבד אותם (וזה גם לא נכון, מבחינת חלוקת אחריות).

ארגון שירותים

בשלב הזה אנחנו אמורים להבין, בגדול, את הארכיטקטורה / מבנה+התנהגות של אפליקציית אנגולר – ואת שני מרכיבי הליבה: רכיב ושירות – וכיצד הם עובדים ביחד.

כשאנו עוברים לכתוב אפליקציית אנגולר גדולה ומורכבת יותר – אנו מגלים שניהול השירותים הוא לא תמיד פשוט. בעוד לרכיבים יש מבנה היררכי שהוא הגיוני ויכול לגדול, שירותים מסודרים במבנה שטוח (מלבד חלוקה למודולים, שלא מוסיפה ולא גורעת בעניין הזה).

כבר הזכרנו בפוסט הקודם את הרעיון של Container Presenter – רכיב אב שמייצג “מסך” שאחראי לניהול הנתונים והעבודה מול השירותים, ולא רכיבים בנים שאחראים על תצוגה בלבד – והם מקבלים את כל הנתונים מרכיב ה Container, דרך שדות המסומנים ב Input decorator@.

הדפוס של Container Presenter הוא מרכזי וחשוב – אבל לפעמים הוא מדגיש את הסרבול במבנה שירותים שטוח.
“מסך” (קרי Container component) מורכב, עשוי להזדקק לנתונים מ 10 או 20 שירותים. אם הנתונים צריכים לעבור טרנספורמציה וחיבור (סוג של “join” אפליקטיבי) – אזי מדובר בלא מעט קוד באותו רכיב Container.

מה קורה כאשר “מסכים” שונים זקוקים לחיבור נתונים דומה? שכפול קוד?!

דרך אחת לנהל זאת היא ליצור FacadeServices שמחברים / מעבדים נתונים, ומגישים נתונים ברמת הפשטה גבוהה יותר – לרכיבים. למשל: שירות Facade שמאגד 4 שירותים לגבי פרטים של לקוח לכדי אובייקט אחד עשיר – מה שמאפשר לעבוד עם פחות פרטי מידע, וניתן לעשות בו שימוש חוזר.

יש גם גרסה ראקטיבית לדפוס הזה, מבוססת BehaviorSubject.
Subject הוא סוג של Observable שמנגיש תמיד את הערך אחרון. לא צריך ליזום קריאה על מנת לגרום לקריאת HTTP שתביא שוב את הערך. שכבת השירותים יכולה לחשוף מגוון רחב של Subjects ברמות הפשטה שונות, כך שניתן להירשם ל Subject המספק אובייקט מורכב, משותף לרכיבים שונים במערכת (הנמצאים ב”מסכים” שונים) – מבלי לעבוד מול שירותים העוסקים בפרטים.

דרך התמודדות אחרת היא לפנות ל Framework לניהול State שמציב פרדיגמה סדורה לגבי ניהול State באפליקצית אנגולר – נושא שהופך למבלבל, ככל שהאפליקציה גדלה ונעשית מורכבת. אפשר לציין את 4 ה Frameworks הבאים, כמקובלים ביותר בשוק:

•  Akita – פריימוורק פשוט יחסית לניהול State, המושפע מ Domain Modeling של OO (למשל: Model/Entity ו Repository), ויכול לעבוד באותה המידה עם אנגולר, Vue, או React.
• NgRx – פרימוורק מקיף למדי לניהול state, ומאוד פופולארי בעולם של אנגולר. הוא מבוסס על עקרונות של תכנות פונקציונלי ומושפע מאוד מ Redux של React. לי אישית, הוא מזכיר קצת Enterprise Java בתפקידים הרבים שהוא מגדיר, וכללי-התקשורת המסודרים ביניהם. NgRx מכוון לאפליקציות סופר גדולות ומורכבות.
  • נראה שרוב המשתמשים ב NgRx הם followers של כותבי-אפליקציות גדולות ומורכבות, ועבור הרוב הגדול של המשתמשים, NgRx הוא פשוט  overkill. לא פעם יוצרי NgRx יוצאים בקריאה “אתם לא צריכים NgRx” – ולא סתם. 
• Ngxs הוא “חיקוי” NgRx רזה יותר, המשתמש בכלים של TypeScript בכדי ליתר הרבה מה boilerplate code הנדרש ב NgRx (ויש הרבה כזה). Ngxs מגדישה את הדפוס של CQRS.
• יוצרי NgRx יצאו בעצמם עם הפסטה פשוטה יותר של NgRx/Store בשם NgRx/data, המאפשרת לעבוד עם המנוע של NgRx/Store אך ללא רבים מהסיבוכים וה boilerplate code של NgRx/Store. ע”פ הגדרתם זו “כניסה רכה ל NgRx/Store – עם אופציה לצלול לעומק ברגע שיהיה צורך”. ממבט מהיר – נראה שההפשטה שהם יצרו דומה למודל של Akita. יש עוצמה רבה בפשטות.

כבר כתבתי בעבר, על המלכודת ש “Framework שיש בו הכל” מציב. לכאורה לא ניתן “ליפול” עם כזה Framework, אבל בפועל רוב הסיכויים הוא להיסחב עם משקל עודף שיאט ויסבך אתכם. למשאית יש את הנתונים הגבוהים ביותר ברוב המדדים – אבל זה דיי מטופש להחזיק משאית (או אוטובוס) כרכב פרטי.

ב Frameworks אין לנו את האינטואיציה הזו, ולכן ההמלצה הגורפת שלי היא להתחיל ולהשקיע תקופה ב Framework הכי פשוט ורזה בתחום (במקרה הזה, כנראה שמדובר ב Observable-Store) – ורק לאחר שצוברים ניסיון ומבינים את העקרונות והצרכים בתחום – לבחור Framework לעבוד איתו.

הסרה / החלפה של Framework רזה היא לרוב עבודה קלה. עד שנבין ש Framework גדול הוא overkill עבורנו (עקומת הלמידה בד”כ היא תלולה) – ההסרה יכולה להיות קשה מספיק כך שתדחה במשך שנים.